הורות כתרגול רוחני

האינטנסיביות של החגים מביאה איתה הרהורים.
על חירות, על בחירות, על ילדים בחופשה ועל תרגול רוחני.

במזרח כשמישהו רוצה להיות נזיר והולך לאיזה אשראם למורה גדול , הוא מתחיל בלקרצף את הרצפות במשך 20 שנה בערך ואז אם המורה יחליט שהוא יכול ללמוד אז הוא יתחיל אם לא ימשיך לקרצף רצפות עד שיהיה מוכן.

במערב הידע זמין לכל וכל אחד שרוצה ללמוד ימצא את הסטודיו הקרוב לביתו יפצח בשקידה מסורה יותר או פחות.
מדיטציה, תרגול, אוכל בריא.

ואיך כל זה מסתדר כשיש חופשה של שבועים וחצי?
איפה התרגול ואיך עושים מדיטציה?

הילדים בבית

והם אשכרה צריכים לאכול 3 פעמים ביום(לא כולל נישנושים) ושימו לב
כללל יום.

מה שגורר איתו המון כלים מלוכלכים אוכל על הרצפה ומישהו שמקרצף רצפות כמה שנים טובות.

אינטנסיבי כבר אמרנו?
בתוך זה אני מנסה למצוא לעצמי רגע של תרגול
ומה אם הנוכחות של הילדים היא התרגול האמיתי?

תרגול של נתינה אינסופית ואהבה ללא תנאי.

תרגול של הורדת האגו.

תרגול של הודיה ושביעות רצון.

תרגול של ריסון ואיפוק.

תרגול של הנאה
מהדברים הפשוטים, הקטנים.
חיוך של ילד
חיבוק
מילה טובה
שחרור
שמחה

אם נצליח ליצור רגעים קטנים של סיפוק
נדע שאנחנו בדרך הנכונה
חג חירות שמח